ט"ו בשבט מחזיר כל שנה לתודעה את המושג "הרכבה" – פעולה בה מחברים שני עצים שונים לכדי עץ אחד. לרוב עושים זאת כדי לתת לצמח תכונות טובות יותר. המשל החקלאי הזה צץ ועלה בראשי לאורך השיחה עם איש הרדיו, העיתונאי, היוצר והסטנדאפיסט ג'קי לוי.
נוטים לומר שהאקדמיה, לא פעם מייצרת תיאוריות המנותקות מן העולם, מסתגרות במגדל שן ללא כל קשר למציאות. לוי, במהותו, ממוסס את הטענה הזו. הוא חלומו הרטוב של הומי ק. באבא. אדם אשר ההיברידיות היא נר לרגליו ו"מרחב שלישי" הוא חלק אינטגרלי מזהותו. לוי נע בין עולמות ללא כל צורך או רצון להכריע ביניהם. הוא דתי שמשוקע בתרבות החילונית, מזרחי שמעורה בתרבות אשכנז ואוהב יידיש. רגע אחד הוא פנתר שחור זועם וברגע הבא הוא אבטיפוס של המסכות הלבנות של פרנץ פאנון.
"אני חצי מרוקאי-חצי תוניסאי, תוצר של מלחמת אזרחים" הוא אומר ומצביע על הסכסוך עתיק היומין בין העדות. הוא גדל בבת-ים ולאחר מכן בקרית אונו, בבית ששימר תרבות מזרחית אבל ביקש הטמעות בעולם האשכנזי-דתי. במשפחתו התפללו בבית כנסת של אשכנזים וגם את פרשת בר-המצווה קרא "באשכנזית". לצד הזהות הדתית בבית, התרבות החילונית תמיד היתה נוכחת. למשל, בערב שבת, אחרי ברכת המזון נהגו בני משפחת לוי לשיר משירי אלתרמן ונעמי שמר.
מערבב יי"ש עם ערק
בגיל 16 החליט לוי שהמזרחיות תהיה מרד הנעורים שלו. ממגרות נשכחות הוציא גורמט שקיבל מסבתו לבר המצווה ואביו דאג להחביא. לכך צירף שרשרת "אילת" עם שן תנין, אמר לעצמו "עכשיו אני ערס" ובזהות החדשה יצא להדריך בסניף בני עקיבא בשכונה המזרחית. אבא שלו השקיע רבות כדי למחוק את המבטא ("הוא היחידי מהאחים שלו שמדבר כמו קיבוצניק"). לוי בתגובה אימץ את הח' והע' וקנה אופנוע. התחלתי עם "אשכרה", "רסמי", דברים שהיו נהוגים אז. לא ניבלתי ממש את הפה כי הייתי תלמיד ישיבה אבל בישיבה זה מאוד בלט. התהפכתי."
הערבול הזה, שיכול היה לייצר נפש מסוכסכת, למעשה התעצב לכדי אדם נעים הליכות, רהוט, דעתן, שההתלהמויות ממנו והלאה. מי שתמיד יעדיף לראות את חצי הכוס המלאה ויערבב בה יי"ש עם ערק.
לא להיכנע לנורמות
לוי למד פילוסופיה ותאטרון לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן החל במסלול ישיר לדוקטורט. הוא רצה לכתוב על הקשר בין סטנדאפ ליהדות אך נתקל בהתנגדות ולבסוף פרש. גם בכך הוא מוצא פן חיובי – "נותרתי דוקטורנט לכל החיים". תהליך הלימוד המתמשך והבלתי נגמר הזה מאפשר לו לעלות על במות ולשאול שאלות נוקבות ומשועשעות על העולם בו אנחנו חיים. עבורו הקשר בין סטנדאפ ויהדות הוא קשר גורדי: " הסטאנדאפיסט הוא אנתרופולוג משועשע, אנתרופולוג ללא יומרות אקדמיות אבל בשביל זה אתה צריך להיות קצת חייזר. ליהודים יש את זה. אתה מסתובב במקום בו נולדת ואתה שואל שאלות מלאות תמהון". ההגדרה הזו תקפה גם לגביו. הוא מגדיר עצמו כמי ש"שום דבר לא באמת טבעי לו", ולכן הוא יכול להביט מבחוץ על ההוויה היהודית והישראלית ולייצר תובנות קומיות-טרגיות בנושא.
לוי מאמין גדול בסבלנות ובסובלנות ויש לו בטן מלאה על הקצנה חרדית ועל הדרך בה היהודים הספרדים הושפעו מהדוגמות האשכנזיות ושכחו את המתינות שליוותה שנים ארוכות את היהדות בצפון-אפריקה. כמספר סיפורים ותיק הוא בוחר לתאר את עמדותיו דרך מפגש שראה בין דוד לוי לבין ש"סניק באחד מכנסי המימונה באשדוד. "הש"סניק ביקש להדגיש את חשיבות ההחמרה במצוות ולוי התרגז והדגיש שהרבנים במרוקו לא הקפידו על מצווה קלה כבחמורה אלא להפך – ידעו להפריד בין קלה וחמורה. אני חותם על דבריו". מעבר לכך – לוי חושב שהתפקיד של היהדות הספרדית הוא לחזור ולהדגיש את ההבדלים הללו ולא להכנע לנורמות של יהדות אשכנז.
מסרב להרים ידיים
"המזרחיות שלי היא לא אנטי אשכנזית היא פרו מזרחית", הוא אומר. האופטימיות בנוגע לקונפליקט העדתי היא עבורו הדרך היחידה להתנהלות במרחב הישראלי המסוכסך ורווי הסתירות. הוא מעדיף לשים את הדגש על האחוז הגבוה של נישואי התערובת, על כך שתוך כמה עשורים, "פוליטיקת הזהויות" בהקשר העדתי תאבד מתוקפה כי כולם יהיו ישראלים. גם כשאני מסבה את תשומת לבו לאירועים מהעבר הרחוק, הקרוב ומההווה, שעלולים ליצור את ההרגשה שגזענות עדתית היא עדין לחם חוקה של הישראליות הוא מסרב להרים ידיים:
"ומה עדיף? שנתייאש? שנסגור את הבאסטה? שנשוב שפופים אל ארצות המוצא? ומה את חושבת יקרה שם בדיוק? הפולנים יילחמו עד חורמה את מלחמת התרבות שבין ורשה לקראקוב, ובני מראקש יוציאו את הנשמה לשכנים מקזבלנקה. ואולי בכלל אם נחזור לגלות פתאום כל אחד יאמץ לעצמו את הזהות הגאה שהוא הספיק לתפור לעצמו כאן ואז נוכל כולנו להתענג על מלחמת אחים בבגדד בין יוצאי רמת גן לבין המיעוט מאור יהודה. בקיצור זה לא חכמה להיות אופטימי אחרי שהכל כבר בא על מקומו בשלום. החכמה זה עכשיו".
