אומן

שתפו

פרס ספיר ליצירה צעירה הוא יוזמה של פרופ' נורית גרץ, ראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. מאות סיפורים נשלחו גם השנה לתחרות, מתוכם עלו חמישה לשלב הגמר. טקס חלוקת הפרסים וההכרזה על הסיפור הזוכה ייערך ב-25.11 בנסיך הקטן בתל-אביב

השמיים היו עכורים וחשוכים וסמיכים והארץ היתה שקטה, וכל הרחובות היו נקיים, והפה של ידידיה היה יבש מרוב חשש ומרוב ציפייה ומרוב געגוע, (פעם הוא התגעגע), והאוטו של האבא שלו עמד בפקק בכניסה לנתב"ג והמתין לעיניים הנוקבות של הסלקטורים ששם בכניסה, וידידיה הסתכל על האבא שלו שהקשיב לרדיו, וחשב, לפחות אני לא איתו בחג הזה, ובסוף הגיע התור שלהם לעבור, והאבא של ידידיה פתח את הדלת של הצד שלו, כי החלון החשמלי לא עובד, ואמר לבודק, ערב טוב, והבודק אמר לו, ערב טוב, ואחר כך הוא הוסיף, שנה טובה, וידידיה חייך אליו, והאבא שלו סגר את הדלת והתחיל לנסוע את המרחק המוגזם הזה שבין הבידוק לבין הטרמינל.

ואחר כך, כשהם כבר הגיעו לכניסה של הטרמינל, ידידיה הביט בהמוני החרדים שצבאו על הכניסות, עם מזוודות שחורות ותיקים קשיחים מיוחדים לשטריימלים, והחרדים הלכו מהר ודיברו בקול, כמו שחרדים עושים, והמכוניות נדחקו וצפרו, וידידיה הזיע בכפות הידיים, ובסוף הם מצאו מקום לעגון בו, קצת רחוק, אבל לא נורא, והאבא של ידידיה יצא מהאוטו, והוציא את הטרולי האדומה, הזרה כל כך ללוקיישן, ואמר לידידיה, קניתי לך חבילה של פלאפון חו"ל, כי ידעתי שלא תסכים לי, אבל אני רוצה לשמוע שהגעת לשם ושהכל בסדר, וידידיה התעצבן ואמר לאבא שלו, אבל אבא למה זה טוב, זה רק שלושה ימים, אוף, למה לדחוף, למה לדחוף כל הזמן, והאבא של ידידיה אמר, די ידידיה, קניתי, נגמר, וידידיה חשב, זה לא נגמר, זה אף פעם לא נגמר, והאבא שלו חיבק אותו כמו שאנשים שלא יודעים לחבק מחבקים.

וידידיה, שהרגיש איך המרפקים של האבא שלו מסתערים עליו, חשב, נו לפחות הוא לא יהיה שם, ועוד לפני שהוא נכנס לאולם הנוסעים קפצו עליו שישה בחורים שונים עם ציציות משתרבבות, ונגעו בו והתקרבו אליו ואמרו לו, צדיק, יש לך קצת כסף לתרום לי לכרטיס טיסה, וידידיה חייך לכולם במיאוס והשתעל ואמר להם, לא, אני מצטער, והמשיך ללכת, ובכניסה לאולם עמד חסיד ענק ושמן עם גלבייה ותקע בשופר עצום, והרעש של השופר נכנס לידידיה לאוזניים, ומשהו בו התעורר, ומיד נכבה, כמו שאצל כולם תמיד, ואחר כך, אחרי שעתיים בתור עם רבבות אנשים עם כיפות ועם חליפות ועם שופרות ועם אגלי זיעה, הוא הגיע לטרמינל העגול וההומה, וקנה לעצמו קפה במחיר חצוף, והתיישב על כורסה שחורה מול המים שירדו מלמעלה בצבעים, והקפה היה חלש ובהיר ומתוק מדי, אבל המים מהלמעלה הרגיעו אותו, שזה מה שחשוב עכשיו.

ומחוץ לבשר שלו התרוצצו היהודים בין החנויות, וקנו לעצמם סיגריות ומשקאות טובים, ויהודי אחד אמר לחבר שלו, אל תקנה כאן פאקטים, תאמין לי, באומן זה עולה רבע מזה, תקנה שם, והיהודי האחר האמין לו, והלך לברור משקה חריף, כי בכל זאת היה לו כסף לבזבוזים, וכשהוא נכנס למטוס, חרדי אחד אמר לחרדי אחר, איך אני מבקש מהדיילת הזאת מים, והחרדי השני חשב רגע, ומיד אמר לו, וווטר וווטר, תגיד לה וווטר, והחרדי ניגש לדיילת האוקראינית שהפנים שלה היו פחוסות, ואמר לה, וווטר וווטר, והדיילת הבינה, והביאה לו מים, והחרדי שתה, ומאחורי הגב של ידידיה ישבו שני נערים, ואחד מהם אמר לשני, הם כולם גרוזינים במשפחה הזאתי, אחת עשרה אחים, כולם גרוזינים, ואחר כך, כשהמטוס כבר המריא, באיחור של שעה, האיש שישב לצידו של ידידיה מחא כפיים ושר יחד עם כל המטוס, אומן אומן ראש השנה אומן אומן ראש השנה אומן אומן ראש השנה, וידידיה חשב, איזה מן דבר זה, שמטוס שלם שר ביחד את המילים האלה, בלי שמכירים או משהו, והמנגינה של השיר נכנסה לראש של ידידיה, וידידיה זמזם אותה ביחד עם כולם, ואחר כך הוא נרדם, כאילו שלהיות בתוך גליל פח באמצע השמים ובעיבורו של הלילה זה דבר של מה בכך, וכשהוא ישן הלב שלו סוף כל סוף נרגע, והידיים שלו סוף כל סוף נרפו ויבשו מזיעה, והריח של כל היהודים שישבו איתו במטוס כבר לא הטריד את הנחיריים שלו ואת השערות הקטנטנות שרחשו בהם.

ובסוף הוא נחת, המטוס, בקייב, והאוויר היה שחור וקר וגלותי ונוכרי וערל, וכל היהודים יצאו מהמטוס והצטופפו באוטובוסים כפופים שלקחו אותם לטרמינל, וידידיה, שהיה גם ככה המום מההחלטה הזאת, הספונטנית וחסרת האחריות שלו, לטוס, מצא את עצמו שולח הודעה לאבא שלו דרך החבילה של פלאפון חו"ל, ובהודעה הוא כתב, אבא, נחתנו בשלום, אני עכשיו בקייב, נשתמע, וכבר כשהוא שלח אותה הוא התחרט, וכשהם הגיעו לטרמינל החדש בקייב, כל היהודים שהקיפו אותו מלמלו שלפני שנה לא היה כזה טרמינל יפה, ועכשיו יש, בגלל שהיו באוקראינה משחקי יורו, וממש לפני שהגוי החתים לו את הדרכון, בקע קול נורא ומהדהד מהשמים של הטרמינל ואמר, ככה בעברית, שלום וברוכים הבאים, העישון בכל רחבי שדה התעופה אסור, הציבור מתבקש לשמור על הסדר והנקיון, ובכך לקדש שם שמים, כתיבה וחתימה טובה, וידידיה שהקשיב לכל מילה, צחק כשהכרוז דיבר על קידוש שם השמים, והגוי שאמור היה להחתים חשב שידידיה לועג לו, והתמהמה עם ההחתמה וגם קילל אותו באוקראינית, או ברוסית, וַואט אֶבֶר.

ואחר כך כולם יצאו משדה התעופה אל הקור של הגלות, וידידיה הלך אחרי כולם, ונכנס עם כולם לאוטובוסים של חברות ישראליות, והאוטובוסים שהיו עם גיר ידני נסעו דרומה, לאומן, וידידיה שהיה ער כל הדרך הביט מחוץ לחלון על הנופים החשוכים של אוקראינה וחשב, מה אני עושה כאן, וכשהאוטובוס עצר ידידיה התעורר, והצוואר שלו היה תפוס ובחוץ היה כבר אור אשמורת דהוי, וידידיה הביט על העיר ועל הבתים הקלושים ועל האגם ועל כל היהודים שצעדו ברחובות, כאילו שחמש בבוקר זו שעה סבירה להתהלך בה, וכאילו שנשארו יהודים באוקראינה אחרי מה שעשה הרייך השלישי, והאוטובוס עצר וידידיה ירד ממנו, והלך אחרי כולם, למעלה, אל הציון הקדוש, והרחובות המו אנשים, אנשים רבים, חרדים וערסים ונערי גבעות ודתיים לאומיים וחילונים כמוהו עם עגילים, וכולם היו בנים, וכולם הלכו ממקום למקום למרות שחמש בבוקר, וידידיה גרר את הטרולי האדומה שלו שלא היתה קשורה לשום דבר, והתקדם, אלהים יודע לאן, ובכיס שלו, בתוך הארנק, היה את הפתק עם כל הפרטים על הדירה שצביקה סידר לו ושבה הוא אמור לישון בחג הזה, וידידיה הוציא את הפתק ופתח אותו וקרא את מה שהיה כתוב בו, ללכת את כל רחוב פושקינה, בתחנת מוניות לפנות ימינה ולחפש את הוילה של יוליה, ככה היה כתוב שם.

ברחובות לא היו שלטים, וכל האנשים שזרמו בהם נעלמו לתפילות שלהם כמו עכברים, אבל למעלה, מעל הציון, היו כמה חרדים שעמדו ודיברו, וידידיה ניגש אליהם ושאל אותם, סליחה, אני מחפש את רחוב פושקינה, והחסידים צחקו, והבטן שלהם עלתה וירדה, ואחד מהם הצביע על הרחוב שהם עמדו בו ואמר, יש באומן רק רחוב אחד עם שם, וזה הרחוב הזה, וידידיה אמר להם תודה, ושנה טובה, והתחיל ללכת ברחוב פושקינה בשקט, ורחוב פושקינה היה מטונף מכוסות של קלקר ומשקיות ניילון ומאינסוף של פלאיירים דתיים, והבתים היו מכוסים בכרזות ענק, דרך צדיקים מאחלת לקהל נוסעיה כתיבה וחתימה טובה, נניח, והרחוב היה עמוס בשוטרים אוקראינים, שעישנו ושיחקו בפלאפונים שלהם, ובלב הרחוב היו אוהלי ענק עם כניסות מוסדרות ורשמיות, איי, בי וסי, ובכניסות עמדו מאבטחים אוקראינים, ומול האוהלים היה שלט עצום וירוק, קפה סטארבאקס, ומתחת לשלט היו עשרות מתקנים וברזים, והאנשים ניגשו אליהם ושלפו מהמתקנים כוסות קלקר, ומילאו אותם בקפה או בתה או במיץ פטל, ולקחו עוגיה, וידידיה ניגש לשם, ושלף גם הוא כוס של קלקר, ומילא אותה בקפה מהברז של הקפה, ובחלב מהברז של החלב, והקפה היה חם וזול, וידידיה שתה אותו בהנאה, כי מהקפה בנתב"ג הוא ממש סבל.

ובסוף הרחוב באמת היתה תחנת מוניות כלשהי, עם ריכוז מוזר של שוטרים, וידידיה פנה בה ימינה ושאל אנשים על הוילה של יוליה, והגויים שעמדו בחוץ על הכביש וניסו לשדל אותו לישון בבית שלהם במחיר מופקע, הצביעו לו על בית סמוק חצי אפוי שנראה במרחק ואמרו לו, בלי שיניים בפה, דא דא, יוליה יוליה, וידידיה הלך אל הוילה ונכנס אליה, והוילה היתה ריקה מאנשים כי כולם הלכו להתפלל, וידידיה נכנס לחדר הראשון מימין, שעל כל הקירות שלו היה עדיין טיח גולמי עם חוטי חשמל מבצבצים, ובחדר היו עשר מיטות צפופות ושולחן אוכל וכיור ומקרר, וידידיה התיישב על אחת המיטות והמתין למשהו שיקרה.

ואחרי כמה דקות מישהו חזר מהתפילה, עם פאות בלונדיניות ופליז וטלית ותפילין על הראש, וידידיה נעמד כשהוא נכנס וניגש אליו ואמר לו, אהלן, פה זאת הדירה של טל יהודה, והאיש סימן לו עם היד שימתין, והצביע על התפילין שלו, ושוב סימן לידידיה שימתין, וידידיה הנהן כמו שאנשים שמבינים מהנהנים, והראש שלו כאב והטרולי שלו היתה אדומה, והוא השתעל וחייך והתיישב על המיטה שוב, ואחר כך הוא התמתח וחשב לעצמו, קיבינימט, איזה אלהים היה רוצה שבני האדם שמאמינים בו יתעלמו ככה אחד מהשני בגלל תפילה, ומתישהו הוא סיים להתפלל, הבלונדיני, ומיד כשהוא סיים הוא ניגש לידידיה ולחץ לו את היד וחיבק אותו ואמר לו, ברוך הבא, רבינו, וידידיה חיבק אותו בחזרה, אבל רק עם יד אחת, כי הוא זר, וכי היה לו ריח של עיזים, והאיש אמר לו, אהלן, אני יוני, אתה איתנו בדירה, וידידיה אמר לו, אני לא יודע, אני צריך להיות בדירה של יוליה, ויוני חייך ואמר לו, וילה של יוליה יש רק אחת, ברוך הבא, כבר מצאת מיטה, וידידיה הניד בראשו ואמר, לא, לא, הרגע הגעתי, ויוני אמר לו, אז שניה אני מוריד את התפילין ונמצא לך מיטה, וידידיה חייך אליו, ואמר לו, תודה, ובראש שלו הוא שאל את עצמו אם הוא צריך להיות עכשיו עם כיפה, או שרק בתפילות, ומיד ענה לעצמו שפאק איט.

ובסוף הם מצאו מיטה אחת, בחדר המרכזי, איפה שכולם אוכלים וישנים, ויוני חייך לידידיה ואמר לו, זאת המיטה האחרונה שנשארה, פעם באה אל תבוא שנייה לפני החג, וידידיה הניח את הטרולי על המיטה ואמר ליוני, העיקר שיש לי איפה לישון במאתיים עשרים דולר, ויוני חייך אליו ואמר לו, מאתיים עשרים אמרו לך, אני שלמתי מאתיים, ומיד הוא הוסיף, אה, זה בטח כדי שתתרום קצת לכולל שלנו, קיצר, כשטל יהודה יחזור נדבר איתו ונראה מה הוא אומר, וכשטל יהודה חזר הוא באמת לקח מידידיה מאתיים ועשרים דולר, כי הוא נרשם מאוחר והגיע מאוחר והיה קשה לשמור לו את המיטה הזאת, למרות שאין בה שמיכה וכרית, אבל אל תדאג, אנחנו בטוח נשיג, ולאט לאט הגיעו אנשים מהתפילה ונכנסו לחדר המרכזי ופתחו את המקרר והרתיחו מים והכינו קפה ומרחו שוקולד על לחם, והכניסו אותו לפה ולעסו ודיברו ונשנקו ושתו, וידידיה ישב שם, בשקט, כי לא היה לו עם מי לדבר ועל מה לחשוב.

ובסוף הוא יצא מהחדר, והוציא את הפלאפון מהכיס והתקשר בחבילה של פלאפון חו"ל לרעיה, שזרקה אותו כבר לפני שנתיים, כי למי הוא כבר יכול להתקשר, ורעיה, שהיה לה ריח של פרחים, ענתה לו ואמרה, היי ידיד, מה קורה, וידידיה אמר, היי רעיה, ושתק כי עלו לו דמעות בגרון, ורעיה אמרה לו, מה, הכל בסדר, איפה אתה, וידידיה אמר, באומן, ורעיה אמרה, מה באומן, באמת, אתה שם, עם כל הדוסים, וידידיה שתק, ורעיה אמרה, אתה לא רציני, נכון ידיד, מה אתה נהיה לי דוס עכשיו, וידידיה שתק שוב ואחר כך אמר, לא, ממש לא, זה לא זה, זה, ורעיה אמרה, וואי וואי, אתה אשכרה באומן, איזה דפוק אתה באמא שלי, וידידיה עצם את העיניים ולחץ על הדמעות לצאת ורעיה בלעה את הרוק שלה ונכנסה לאוטו שלה, ביבנה, ואמרה, טוב נסיך, אני נכנסת לאוטו עכשיו, וידידיה אמר לה, ככה, מתוך הבכי, כן שמעתי, ורעיה אמרה לו, אז שנה טובה, ידיד, וידידיה רצה לומר לה שהוא אוהב אותה ושרק על הגוף החם והשזוף שלה הוא חושב כל הזמן, כל לילה, כבר שנתיים, אבל יצא לו רק, שנה טובה רעיה, חג שמח.

ואחר כך הוא עבר על כל אנשי הקשר שהיו לו בטלפון, כדי לראות למי עוד הוא יכול להתקשר עכשיו, ומהחדר שלו יצאו רעשים של אנשים שלעסו ודיברו, ולא היה לו לאן ללכת בעולם אז הוא חזר לחדר והתיישב על המיטה, ויוני שראה אותו ניגש אליו והביא לו מכה בגב ושאל אותו, צדיק, להכין לך קפה, וידידיה השתהה לרגע, ומיד אמר, כן, תודה, חזק עם אפשר, ויוני חייך אליו ונגע בו ואמר, רבינו, אל תדאג, באומן הקפה תמיד חזק.

יאיר אגמון

שתפו

כתיבת תגובה