מי חשב שאני אמצא את עצמי נסה במדינה שלי מהמקום הכי בטוח עבורי- הבית של סבתא באופקים, אבל אף אחד לא באמת תיאר לעצמו כמה התאריך השביעי באוקטובר שהיה נראה עד לאותו

שבועיים אחרי ה7 באוקטובר חזרתי לעבוד בגן. הילדים המשיכו בשגרה שלהם. הם המשיכו לרקוד, לחייך ולשמוח. התמימות שלהם לא התכתבה עם המציאות הנוכחית, והיה לי קושי לתפקד בעולם שלהם. לקח לי זמן

מערכת היחסים שלי עם הלילה תמיד היתה מורכבת. זה לא שאת הבוקר אני אוהבת, אבל כשהשמש זורחת אני מצליחה לנוח באמת. לעצום עיניים ולדעת ששום דבר רע לא יכול לקרות. ובכל זאת,

שהם דורון מספרת על השירות הכי משמעותי שיכלה לבקש, תחושת האחריות וחרדה מבתי חולים. ואיך כל אלה נקשרו אחד בשני בעקבות המלחמה?