טלוויזיה
בסוף תמיד נעבור לתחזית
אישה בלונדינית לבושה בחליפה מחויטת ולרגליה נעלי עקב שחורות. היא מצביעה בעזרת שתי אצבעותיה על השקופית המוצגת מאחוריה. תחילה: שקופית של מפת ארץ ישראל ועליה שמשות מחויכות ושמשות מכוסות עננה קלה, לסירוגין. כ-45 שניות לאחר מכן השקופית מתחלפת. היא מורה, באותן שתי אצבעות על גרף ישר. בקולה נשמע רטט קל והיא אומרת: “לא צפוי שינוי ניכר בימים הקרובים”.
התחזית, הפינה הקבועה בסוף כל מהדורת חדשות, כמו משהו קטן מתוק בסוף הארוחה, זו שאי אפשר בלעדיה. הרי אם נדלג עליה, נשאר עם בולמוס של חדשות מזוויעות, ידיעות צהובות שזלגו מערוץ הבידור, ואתנחתאות קלילות על שועי עולם. התחזית היא אי של מנוחה ברצף המרצד, מגובה בהנאה נוסטלגית מהגרפיקה המיושנת.
הפינה שנשארת ללא שינוי ניכר
ב-14 השנים האחרונות הטלוויזיה השתנתה, אבל התחזית – בשלה. כדי לשדר הערב את הפינה המיתולוגית “שבשבת” עם דני רופ, שעלתה לשידור בשנת 1989, נדרשים שינויים קטנים מאוד, קוסמטיים ברובם. צריך יהיה להצניע את תסרוקת אלי אוחנה של החזאי, להמיר את שקופית החסות של חברת “תלמה” לשקופית של “מנו ספנות”, ואולי לשקול שלא לכלול את שכם על המפה (זה באמת מתאים יותר לימים שלפני הסכם אוסלו). אבל מלבד זאת, היא עדיין רלוונטית: הגרפיקה, אופן ההצבעה על הגרף, על המפה הסינופטית, הדיקציה והמושגים. האם ייתכן שבאמת לא נמצאה דרך אחרת למסור לצופים ש”עכשיו נסתכל על התשקיף לימים הקרובים”? ואולי אין סיבה לחפש.
הרגע הזה, של המעבר לתחזית, נראה כמו רגע השיא של בימוי המהדורה. המצלמה מתנתקת מהתקריב הכפייתי על המגישה, האולפן נראה במלוא הדרו,… המשך
