כתבות מאת מיכל חרמוני

טלוויזיה

בסוף תמיד נעבור לתחזית

מאת מיכל חרמוני
יום שני, 11 באוגוסט 2014
מהדורות החדשות בישראל גדושות באלימות, זוועות ומצבי חירום. איך בכל זאת מוצאים בהן אתנחתא? עוברים לתחזית כמובן. שם תמיד יכול להיות ללא שינוי, רגיל ונוח

אישה בלונדינית לבושה בחליפה מחויטת ולרגליה נעלי עקב שחורות. היא מצביעה בעזרת שתי אצבעותיה על השקופית המוצגת מאחוריה. תחילה: שקופית של מפת ארץ ישראל ועליה שמשות מחויכות ושמשות מכוסות עננה קלה, לסירוגין. כ-45 שניות לאחר מכן השקופית מתחלפת. היא מורה, באותן שתי אצבעות על גרף ישר. בקולה נשמע רטט קל והיא אומרת: “לא צפוי שינוי ניכר בימים הקרובים”.
התחזית, הפינה הקבועה בסוף כל מהדורת חדשות, כמו משהו קטן מתוק בסוף הארוחה, זו שאי אפשר בלעדיה. הרי אם נדלג עליה, נשאר עם בולמוס של חדשות מזוויעות, ידיעות צהובות שזלגו מערוץ הבידור, ואתנחתאות קלילות על שועי עולם. התחזית היא אי של מנוחה ברצף המרצד, מגובה בהנאה נוסטלגית מהגרפיקה המיושנת.

הפינה שנשארת ללא שינוי ניכר
ב-14 השנים האחרונות הטלוויזיה השתנתה, אבל התחזית – בשלה. כדי לשדר הערב את הפינה המיתולוגית “שבשבת” עם דני רופ, שעלתה לשידור בשנת 1989,  נדרשים שינויים קטנים מאוד, קוסמטיים ברובם. צריך יהיה להצניע את תסרוקת אלי אוחנה של החזאי, להמיר את שקופית החסות של חברת “תלמה” לשקופית של “מנו ספנות”, ואולי לשקול שלא לכלול את שכם על המפה (זה באמת מתאים יותר לימים שלפני הסכם אוסלו). אבל מלבד זאת, היא עדיין רלוונטית: הגרפיקה, אופן ההצבעה על הגרף, על המפה הסינופטית, הדיקציה והמושגים. האם ייתכן שבאמת לא נמצאה דרך אחרת למסור לצופים ש”עכשיו נסתכל על התשקיף לימים הקרובים”? ואולי אין סיבה לחפש.
הרגע הזה, של המעבר לתחזית, נראה כמו רגע השיא של בימוי המהדורה. המצלמה מתנתקת מהתקריב הכפייתי על המגישה, האולפן נראה במלוא הדרו,… המשך

חברה

ישראל היא כבר לא הסיפור

מאת מיכל חרמוני
יום שני, 30 ביוני 2014
העיתונאי האיטלקי לורנצו קרמונזי מסקר את ישראל ושכנותיה כבר יותר משלושים שנה. אז איך נראית הביצה המזרח-תיכונית בעיניים אירופיות?

“אני עדיין מתעניין בישראל כאדם שאוהב אותה ושמכיר בה אנשים, אבל מבחינה עיתונאית היא כבר לא במרכז. ובכלל, אני כבר פחות אובססיבי למזרח התיכון”. כך מסביר העיתונאי האיטלקי לורנצו קרמונזי שגר בישראל קרוב לעשרים שנה ברציפות וסיקר את מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, תכנית ההתנתקות, מבצע עפרת יצוקה וכמעט כל מה שביניהם, מדוע כעיתונאי היחס שלו לישראל השתנה. מאז שעזב את ישראל שהה תקופה בעיראק, ביקר באפגניסטן, בלוב, במצרים, בתימן, בתוניסיה, באלג’יריה, בסוריה ובעוד מדינות. ומבחוץ, הוא אומר, ישראל נראית כרגע שולית.
מה שקורה בישראל הוא כבר לא חדשות?
“במשך שנים השאלה הישראלית-פלסטינית הייתה השאלה. אמנם גם סוגיות אחרות היו על הפרק אבל התקשורת, מסיבות שונות, שמה במרכז העניין ותשומת הלב שלה את הישראלים והפלסטינים. אחרי מלחמת ששת הימים גבר הסיקור התקשורתי של ישראל בין השאר בהשפעת תנועות המחאה האינטלקטואליות ומרידות הסטודנטים במערב שעוררו קולות פרו-פלסטינים. מאז, תשומת הלב לסכסוך הישראלי-פלסטיני רק הלכה וגברה”.
ועכשיו הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר לא מעניין אף אחד?
“השינוי התחיל ב-2001 כשהתקשורת החלה לעסוק באל-קאעידה ובטאליבן, ותשומת הלב לסכסוך הישראלי-פלסטיני פחתה. ב-2011, בדיוק עשר שנים אחרי ה-11 בספטמבר, פרץ האביב הערבי ופתאום היו מוקדים חדשים של אלימות, של הרוגים, של שינויים. הסיקור של ישראל הפך למשני. בשנים שהייתי כתב בישראל, דיווחים מישראל היו סיפור ראשי. עכשיו לא מתפרסמים סיפורים מישראל במשך חודשים. את מאמינה שעל אולמרט נגזרו שש שנות מאסר ואפילו לא פרסמנו את זה? זה לא נחשב סיפור”.
איך אתה מסביר את זה?
“מסביב יש הרבה יותר שינויים, התרחשויות ובעיקר הרבה יותר אלימות. בישראל לעומת זאת לא קורה שום דבר חדש…. המשך

ספרות

קשה להיות חלוץ אבל צריך

מאת מיכל חרמוני
יום שלישי, 6 במאי 2014
הסופר יפתח אשכנזי לא בטוח שהוא מסכים עם המשפט הזה, אבל מוצא בו נחמה. ברומן החדש שלו הוא מעביר ביקורת על הדור הקודם, אבל גם מחפש כלפיו חמלה

יפתח אשכנזי, סופר ומבקר בן 34. עובד גם כמרכז סמינרים ב”יד ושם”. מתגורר בירושלים. פרסם שני קבצי סיפורים קצרים ואת הרומן “פרסונה נון גראטה”. הרומן החדש שלו “היידה להגשמה” מתאר את הערכים השיתופיים-סוציאליסטיים-שמוצ”ניקים של חברי גרעין נח”ל שעלו לקיבוץ בגבול הצפון, ואת השינוי שעוברים הערכים הללו במציאות הישראלית.

איך היית מתאר את עצמך במשפט?

“אדם שנורא קשה לו להגדיר את עצמו במשפט”.

מה אתה עושה בימים אלו?

“מתאושש מהוצאת הרומן”.

אתה חושב שהכתיבה על הציונות ועל דור הבנים הראשונים של המדינה הוא בחירה או כורח של מי שנולד לתוך המציאות הזו?

“אני מאמין שכל בחירה של סופר היא בחירה אבל גם הכרח. לפחות במקרה שלי, הבחירה לכתוב על הציונות ועל דורות ההמשך הם דוגמא לכך. בשלב מסוים בחרתי לכתוב על המציאות שבה גדלתי, אבל זה בא אחרי הרבה נסיונות ותחושה עמוקה שזה הסיפור שעליו אני צריך לכתוב”.

הניסיון להוציא קצת אויר מבלון הפאתוס הציוני הוא דרך להתמודד עם המציאות הזו?

“בספרים הראשונים שלי האמנתי שהתפקיד של הספרות הוא לבקר באופן החריף ביותר, זה שגובל באלימות. אבל הסיפור עם “היידה להגשמה” היה מעט אחר. כאשר ניסיתי לכתוב אותו מעמדה שהיא רק ביקורתית, הגעתי לביקורת שהיא קלה מדי. נורא קל לבקר דורות קודמים ולומר: ‘אתם הייתם רעים ואנחנו טובים’. לכן בספר הזה בחרתי בעמדה אחרת שמשלבת בין ביקורת וחמלה, שמבקשת לבקר מתוך חיבה גדולה וידיעה שהזהות של דור ההורים היא חלק מהזהות שלי. הדור שלי ראוי לביקורת באותה מידה. יותר משרציתי לתאר את הסיפור הציוני, רציתי לספר על מי שחיו אותו ולתאר את הצד הטוב והצד הרע של אותה המציאות”.

מה לדעתך השינוי הכי בולט בין ישראל של השיתופיות, הקולקטיב… המשך

ספרות

"מי שחושב שבמרכז קורים הדברים המעניינים, טועה"

מאת מיכל חרמוני
יום רביעי, 12 במרץ 2014
גלית דהן-קרליבך מגדירה את שדרות כעיר החניכה שלה, חושבת שהחברה הישראלית היא עדרית, ומקווה שהידוענים יחזרו בקרוב לגודל החיידקי שלהם

גלית דהן קרליבך, סופרת בת 33, כתבה את הרומנים “אחותי כלה והגן נעול”, “קצה” ואת הספר “ערפילאה”, המיועד לבני נוער, שזכה בפרס אקו”ם לשנת 2013. מתגוררת בירושלים.

בביוגרפיה שלך מופיעות כמה ערים: שדרות, אשדוד, ירושלים. איך כל אחת מהן השפיעה עליך?

“שדרות היא עיר החניכה והחותם שלי: למדתי בה על יצורים ומכשפות, על עולמות מקבילים שלעתים מתנגשים בעולם שלנו, מה שמכריח אותנו להיות בכוננות כל הזמן. באשדוד התמסדה הקריאה שלי וכוננו היחסים החשובים עם הספרנית חווה של מתנ”ס בית לברון, אליו הגעתי כדי לקחת את כל מה שנמצא על המדף. בירושלים גיליתי את הגודל, וקנה המידה שלי השתנה בהתאם. אם  שדרות היא עיר של כף יד, הרי שירושלים היא הגוף כולו ואף מעבר לו”.

מה את חושבת על הדימוי של שדרות בארץ? על “מסעודה משדרות” שמעת?

“לא ידעתי כלל על צירוף המילים הזה, והייתי צריכה לסטות אל ויקיפדיה כדי לראות שאכן הוא קיים. זה ביטוי לא חכם, בלשון המעטה, כך שאין לי מה להוסיף עליו. בעניין הדימוי של שדרות אני חושבת שהיחס מורכב מאוד. רבים (שמעולם לא ביקרו בעיר) חושבים שהמקום נחשל ומוכה אבטלה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום הוא כור מצרף לאמנים רבים. זה קשור, בעיניי, לתודעת שוליים שמייצרת דברים מרתקים. דווקא במקומות הללו נמצאים אולמות אירועים בשם “הנסיכה” ו”פריז” או מספרת “הבלונד הנוצץ”. יש כאלו שילעגו לכך, אבל בתהליך הזה משתתף הדמיון. מי שחושב שבמרכז קורים הדברים המעניינים, טועה”.

גדלת בבית דתי. איפה את ממוקמת עכשיו על הציר החילוני-דתי?

“זכיתי לגדול במשפחה ובעיירה שבה המשפחה הייתה מעל לכל, ולאלוהים הוקצבו זמנים מסוימים שבו הורשה להתבלט אך לא להשתלט על… המשך

במה

אני מתועד משמע אני קיים

מאת מיכל חרמוני
יום רביעי, 26 בפברואר 2014
אמנית הפרפורמנס והווידאו-ארט עינת עמיר הולכת נגד הכיוון ומתעקשת לא לתעד את עבודתה. לתרבות הישראלית הייתה מאחלת שרת תרבות אחרת

איך את מגדירה את עצמך?

אני עינת, אמנית ווידאו ופרפורמנס, אישתה של מיכל והורה של תמר.

האם אפשר לצפות בתיעוד של העבודה האחרונה שהצגת?

זה מורכב. לעבודה קוראים בעברית “כמיטב יכולתנו”. היא הוצגה במקביל במוזיאון פתח-תקווה ובביאנלה לפרפורמנס בניו-יורק ומורכבת משני חלקים: אחד הוא פרפורמנס בהשתתפות הקהל והשני הוא מיצג וידאו. הפרפורמנס דורש מהקהל להשתתף וזה מצריך סוגים שונים של חשיפה. היה לי חשוב שאנשים ירגישו במרחב בטוח ולכן לא צילמתי או הקלטתי אותם. כל התרחשות כזו הייתה חד-פעמית, ובעצם מי שהגיע היה גם קהל וגם משתתף שהפרפורמנס יועד רק לו ולא לאף אחד אחר.

אז אין אפשרות להיות צופה פסיבי?

מכיוון שכל אירוע הוא חד-פעמי, בחרתי לייצר עוד עבודה, שהייתה החלק השני. בחלל שבו מתרחש הפרפורמנס LIVE הוקרנו ארבע עבודות ווידאו שתיעדו ארבע סדנאות שונות. ההבדל הוא שהסדנאות האלו התקיימו במטרה לתעד. אנשים באו על מנת להצטלם, וזה נעשה עם כל הציוד המקצועי, בפורמט כמעט טלוויזיוני.

האם המשתתפים בווידאו הם שחקנים?

אין שחקנים. המשתתפים הם אנשים שהגיעו לפרפורמנס, אבל ההבדל הוא שהם נבחרו מראש, ובחרו בעצמם להצטלם. הם לא הגיעו להשתתף בפרפורמנס ואז גילו שבעצם גם מצלמים אותם.

הבחירה לא לצלם ולהקליט קשורה לכך שהיום יש אינפלציה של תיעוד? הרי כולנו מצלמים ומצולמים בלי הפסקה…

זה באמת מאד קשור לרוח העבודה. אני מבקשת גם מהמשתתפים לא להכניס טלפונים. אני חושבת שברגע שאנחנו בורחים לאינסטגרם אנחנו לא ברגע, אלא חושבים רק על הייצוג שלו. ב”כמיטב יכולתנו” הייצוג כבר נמצא. אנשים צופים… המשך

ספרות

"סליחה, אפשר שאלה?" המעמול שואל ורותו מודן עונה

מאת מיכל חרמוני
יום חמישי, 20 בפברואר 2014
כשהיא היתה קטנה היא לא ידעה מה תרצה להיות כשתהיה "גדולה", אז היא פשוט המשיכה לעשות את אותו הדבר. רותו מודן, מאיירת וקריקטוריסטית, עונה על שאלון המעמול.

שם: רותו מודן.
גיל: 48.
מקצוע: מאיירת, קומיקסאית.
1. איך היית מתארת את עצמך במשפט?
“פחות או יותר כמו ב’קצת פרטים'”.
2. במה את עסוקה בימים אלו?
“בכלום. אחרי “הנכס” החלטתי לראשונה בחיי לקחת חופשה ארוכה מיצירה, ורק ללמד, לקרוא, לבשל ולחלום. מאז עברה כבר קצת יותר משנה ובימים אלה ממש אני מרגישה שמיציתי ומתחילה להרהר מה יהיה הפרוייקט הבא שלי”.
3. מה רצית להיות כשהיית קטנה?
“התלבטתי נורא, ולא הצלחתי להחליט בשום אופן מה אני רוצה להיות כשאגדל. בסופו של דבר גדלתי ואני עושה בדיוק מה שעשיתי בגיל 5 ו6 – ממציאה סיפורים ומציירת אותם”.
4. מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?
“אותו דבר, קצת יותר”.
5. מהו המקום האהוב עליך (בארץ או בעולם)?
“חדר העבודה שלי וסיני”.
6. מהו בית בעינייך?
“היכן שנמצאים המשפחה שלי, המחשב שלי והספרים שלי (לא בהכרח בסדר זה)”.

7. מהי תרבות בעינייך?
“כל מה שלא נוצר מעצמו בלי התערבות בני אדם”.
8. מהי איכות בעינייך?
“רציתי לכתוב: ‘מה שנוצר שלא על מנת למצוא חן בעיני מישהו אחר’ אבל זה לא מספיק, כי הרבה אנשים יוצרים בכנות גדולה דברים איומים. כך שצריך להוסיף לנ”ל גם מידה מסויימת של עומק, של שימת לב לפרטים ולביצוע, של הבנה והכרות של היוצר עם מה היה לפניו ומה יש בסביבתו ועוד גורם חמקמק שאין לו שם, שאי אפשר להביא אותו לעבודה בכח”.
9. מה הכי חסר בתרבות הישראלית?
“סבלנות לאנשים אחרים, אורך רוח לתהליכים”.
10. מה היית מאחלת לתרבות הישראלית?
“שתרוויח הרבה כסף”.
11. את מי… המשך

ספרות

"סליחה, אפשר שאלה?" מעמול שואל, אנשי תרבות עונים

מאת מיכל חרמוני
יום שלישי, 21 בינואר 2014
"הייתי מאחל לתרבות הישראלית שתגיע לכל אחד" הקריקטוריסט והמאייר מישל קישקה מסביר שמי שמכור לקומיקס מגיל שש, כבר לא יוכל להיות גדול

שם: מישל קישקה
גיל: 59
מקצוע: אמן קומיקס, קריקטוריסט ומאייר
מקום מגורים: ירושלים

איך היית מתאר את עצמך במשפט?
אדם יוצר שמתבונן פנימה והחוצה

במה אתה עסוק בימים אלו?
יצירה, כתיבה, קריקטורה, איור, קומיקס, הרצאות

מה רצית להיות כשהיית קטן?
תמיד ידעתי שאני רוצה משהו שקשור בציור עם נטייה מובהקת להומור

 מה תרצה להיות כשתהייה גדול?
זה כבר לא יקרה, אהיה בן 60 בשנה הקרובה והילד שבי עדיין שולט בעניינים

 מהו המקום האהוב עליך בארץ או בעולם?
סן-ז’רמן-דה-פרה בפריס וירושלים

מהו בית בעינייך?
המקום בו אתה מטיל עוגן ושאליו אתה תמיד חוזר בשמחה

 מהי תרבות בעינייך?
תמיד חשבתי שהתרבות מבדילה בין האדם לחיה. השואה הוכיחה לי שטעיתי

מהי איכות בעינייך?
כל מעשה אמנות או אומנות שנעשה מתוך אהבה

מה הכי חסר בתרבות הישראלית?
פרספקטיבה

מה היית מאחל לתרבות הישראלית?
שתגיע לכל אחד

את מי היית רוצה להזמין לתה עם מעמול?
ברויגל הזקן

 למה אתה מכור?
לקריאת קומיקס מגיל שש

מה הפתגם האהוב עליך?
איזהו עשיר, השמח בחלקו

מה היית שואל אותך במקומי?
למה אתה אופטימי?

 ביקורת על הרומן הגרפי של מישל קישקה “הדור השני” תוכלו לקרוא כאן: 

המשך

ספרות

הדור השני זוכר בשחור-לבן

מאת מיכל חרמוני
יום שלישי, 21 בינואר 2014
הרומן הגרפי של מישל קישקה "הדור השני" עוסק באופן מוצהר בבני הדור השני של ניצולי השואה. איך מציירים בהומור זיכרונות מהשואה ואיך מציירים את השתיקה ?

כבר מבראשית, מרגע “ויהי אור”, נראו צבעים. העולם הממשי אף פעם לא התקיים בשחור-לבן. כביכול זה ברור מאליו, אבל צריך לפעמים להזכיר עובדה זו, במיוחד כשמנסים לדמיין את העבר בכלל, ואת השנים שתועדו בצילומי שחור לבן בפרט.

הרומן הגרפי של מישל קישקה “הדור השני” מאויר כולו בשחור-לבן. במקרה הזה, אין צורך להתעקש על כך שהמציאות הייתה צבעונית. הרומן לא עוסק בהיסטוריה, אלא בזיכרון. הספר קושר את סיפור חייו של מישל קישקה בזיכרון של אביו ניצול השואה, ובנוכחות האילמת בתחילה של הזיכרונות הללו בחיי שניהם.
העלילה האוטוביוגרפית, מחולקת לארבעה פרקים ומתקדמת באופן כרונולוגי. התקדמות הזו היא תזזיתית ומסורבלת. כל צעד קדימה, מחייב גם את הפניית המבט לאחור. ילדותו והתבגרותו של קישקה עצמו שזורים בעברו של אביו אנרי, המשפיע ומשתקף בחיי שניהם. אך העבר משתנה. האירועים הממשיים אמנם נשארו ויישארו מאובנים, אבל נקודת המבט והיחס אליהם עדיין ניתנים להלחמה ולהחלמה.

צילומים מהשואה בספרייה הביתית 
בפרק הראשון מתוארת ההיסטוריה מנקודת המבט של מישל הילד. קישקה מערבב בין ההיסטוריה הפרטית של האב לבין ההיסטוריה הקולקטיבית כפי שנחשף אליה כילד. הוא מחפש את דיוקן אביו בין הפרצופים הכחושים בספרים על מלחמת העולם השנייה שגדשו את ספריית המשפחה בתקווה לאתר אותו בין המצולמים. בעזרת האיורים מציב קישקה את משפחתו הפרטית בתוך התצלומים האיקונים של התקופה. את עצמו הוא מציג כילד היהודי שמרים ידיים בהכנעה בגטו ורשה: “הרגשתי שאני כמו הילד ההוא”. האיור מאפשר לקישקה להציב לא רק את עצמו בסצנה, אלא גם את הקוראים, כצופים. קישקה מרים את ידיו, והם עומדים מנגד ומתבוננים. נקודת התפנית בספור מתרחשת כאשר טראומה נוספת מכה במשפחה, התאבדות הבן הצעיר שארלי. האירוע הכאוב מביא את האב… המשך

מעמול
  • תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה?

    החודש חוגגים בצפון הנגב בפעם ה-13 את פסטיבל "דרום אדום". לצד השמחה עם בוא הפריחה האדומה והמרהיבה, יש לא מעט מטרדים שמגיעים עם מאות אלפי המבקרים
  • ישראל מתוגמלת

    הסרט "פעולת תגמול" בכיכובו של ברוס ויליס האייקוני, גרם לנו לשאול למה הישראלים מכורים לרעש תותחים ואיך זה תורם לסרטים שרצים בראשם שלהם. תשובות בביקורת
  • פברואר בנטפליקס

    חודש פברואר כבר כאן, עם מגוון סדרות וסרטי מקור שבהחלט מצדיקים את מספר המועמדויות המרשים של נטפליקס לאוסקר 2019. אז, למה יש לצפות?
מעמול בפייסבוק

הכי נקראות

Sorry. No data so far.

תגיות נבחרות
  • פרס המכללה האקדמית ספיר ליצירה צעירה
  • מעמול-מגזין תרבות בדרום
  • ספרות עברית
  • שירה עברית
  • ריאליטי
מעמול

כל מה ששווה תרבות


הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג
לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר
  • ראשי
  • ספרות
  • קולנוע
  • טלוויזיה
  • במה
  • מוזיקה
  • חברה
מעמול
  • ראשי
  • ספרות
  • קולנוע
  • טלוויזיה
  • במה
  • מוזיקה
  • חברה
  • © Sapir College 2015
  • © 2019 המכללה האקדמית ספיר
  • אודות ותנאי שירות
  • צרו קשר