שירה

“את כבר בת עשרים ושש ואת מתנהגת כאילו את בת עשרים. הגיע הזמן לחשוב קדימה, לא תמיד נהיה כאן כדי לתת לך תמיכה כלכלית.” אבא שלי אמר בקול החלטי, שנשמע לא ברור מעבר לחדר השני. בדרך כלל כשיש שיחות מביכות או שיחות נזיפה, כאלו שדורשות החלפת מבטים, אבא שלי נוהג לדבר בטלפון, ואם אני מולו, סביר להניח שהוא יעבור לחדר השני. כמו באותו היום שספרתי להוריי שאני יוצאת עם בחורה. למרות שלא הייתי בטוחה, לא יכולתי להסתיר. אימא שלי ישבה ודיברה איתי, ואילו אבא שלי העדיף להשמיע אמרות שאיבדו משמעות עד שהגיעו אליי במעלה המדרגות לחדרי. ובכל פעם שהנושא עלה, לפתע הוא היה צריך ללכת לשירותים, או להוציא את הדואר, כל תירוץ אפשרי ורק שמבטינו לא יפגשו.

באותו יום הגעתי לבית הורי כדי לבקש תמיכה, ידעתי שזה לא ילך חלק, אבל כיוון שלא היה לי מה להפסיד, החלטתי לנסות בכל זאת. שלפתי מיד לאחר המתקפה של אבא שלי, את המשפט המתגונן ומעורר הרחמים שלי. “אני מנסה, אני באמת מנסה אבא, אבל זה לא פשוט! אתה חושב שנעים לי להיות במצב הזה? אני לא מסוגלת להירדם מרוב ייאוש” אמרתי בקול רועד, כאילו עוד שנייה אתפרץ בבכי. “אז מה יש לי להגיד לך? את כנראה לא מנסה מספיק! אני הצלחתי להשיג יותר, בתקופות שהיה לי הרבה פחות ממה שיש לך.” הוא הצהיר. “כל מה שאני מבקשת זה עוד חודש-חודשיים של עזרה לכל היותר! עד שאסיים את הלימודים ואוכל למצוא עבודה נורמאלית, שלא דורשת ממני להזניח את הלימודים”. ידעתי שההשכלה שלי חשובה יותר מהכל להורים שלי, אז ניסתי בצורה מניפולטיבית להעמיד אותו בלית… המשך