שירה

“את כבר בת עשרים ושש ואת מתנהגת כאילו את בת עשרים. הגיע הזמן לחשוב קדימה, לא תמיד נהיה כאן כדי לתת לך תמיכה כלכלית.” אבא שלי אמר בקול החלטי, שנשמע לא ברור מעבר לחדר השני. בדרך כלל כשיש שיחות מביכות או שיחות נזיפה, כאלו שדורשות החלפת מבטים, אבא שלי נוהג לדבר בטלפון, ואם אני מולו, סביר להניח שהוא יעבור לחדר השני. כמו באותו היום שספרתי להוריי שאני יוצאת עם בחורה. למרות שלא הייתי בטוחה, לא יכולתי להסתיר. אימא שלי ישבה ודיברה איתי, ואילו אבא שלי העדיף להשמיע אמרות שאיבדו משמעות עד שהגיעו אליי במעלה המדרגות לחדרי. ובכל פעם שהנושא עלה, לפתע הוא היה צריך ללכת לשירותים, או להוציא את הדואר, כל תירוץ אפשרי ורק שמבטינו לא יפגשו.

באותו יום הגעתי לבית הורי כדי לבקש תמיכה, ידעתי שזה לא ילך חלק, אבל כיוון שלא היה לי מה להפסיד, החלטתי לנסות בכל זאת. שלפתי מיד לאחר המתקפה של אבא שלי, את המשפט המתגונן ומעורר הרחמים שלי. “אני מנסה, אני באמת מנסה אבא, אבל זה לא פשוט! אתה חושב שנעים לי להיות במצב הזה? אני לא מסוגלת להירדם מרוב ייאוש” אמרתי בקול רועד, כאילו עוד שנייה אתפרץ בבכי. “אז מה יש לי להגיד לך? את כנראה לא מנסה מספיק! אני הצלחתי להשיג יותר, בתקופות שהיה לי הרבה פחות ממה שיש לך.” הוא הצהיר. “כל מה שאני מבקשת זה עוד חודש-חודשיים של עזרה לכל היותר! עד שאסיים את הלימודים ואוכל למצוא עבודה נורמאלית, שלא דורשת ממני להזניח את הלימודים”. ידעתי שההשכלה שלי חשובה יותר מהכל להורים שלי, אז ניסתי בצורה מניפולטיבית להעמיד אותו בלית… המשך

אני רוצה לדבר על הספר “נופל מחוץ לזמן”, אבל אני לא מאמינה שאפשר לדבר על הספר הזה במנותק ממה שאנחנו יודעים על כותבו, כלומר: במנותק ממסיבת העיתונאים שבה קרא הסופר דוד גרוסמן לתת סיכוי לשלום, לעצור את הפלישה ללבנון – אותה פלישה שבה, כמה ימים לאחר מכן, נהרג בנו.

וכדי לדבר על המאבק הזה של גרוסמן ועל הספר, אני רוצה לפתוח בסיפור קטן: לפני שש שנים, באמצע אוגוסט, הייתי בשירותים, בקומה החמישית של האוניברסיטה הפתוחה ולפתע נכנסה לשם אשה שלא הכרתי בבכי קורע לב. חיבקתי אותה, ניסיתי להרגיע אותה, ביקשתי שתספר לי מה קרה והיא אמרה שקראה את ההספד של גרוסמן על בנו. גם אני קראתי את ההספד הזה באותו יום, וכך קרה שעמדנו שם שתינו, בשירותים של האוניברסיטה הפתוחה, שתי נשים שלא מכירות האחת את השנייה, מחובקות ובוכות.

הסיפור של כולנו 

אני מניחה שהכאב הזה שהיה משותף אולי לחברה שלמה נבע מכך שכולנו הרגשנו שבנו מדובר, לא רק בו. כי מה… המשך

הספר הגיע אלי במקרה או בכל המקרים האפשריים, בהתחלה, כהמלצה ממרצה בחוג לתרבות אבל אז, הייתי עסוקה מדיי, ואז אחרי כמה חודשים חברה אמרה לי לבוא לערב הקראת שירה של הספר במועדון “עשן הזמן” בבאר שבע ושוב, הייתי עסוקה מדיי (מוטיב חוזר ולא מחמיא) לפני כמה ימים הסתובבתי באוניברסיטת בן גוריון והספר פשוט נחת על הידיים שלי במקרה, או בכל המקרים גם יחד.
“כושילאמאשלהם” הוא אסופה של שירה שחורה מחאתית. הספר מכיל שירים של עשרים משוררים שונים, רובם אפרו-אמריקאים שכותבים על הגזענות הרווחת בכל תחומי החיים בארצות הברית. חלק מן המשוררים מוכרים יותר, כמו לנגסטון יוז , אמירי ברקה ומאיה אנג’לו ששלושתם גם פעילים חברתיים חשובים ומוערכים בארצות הברית. חלקם מוכרים פחות, כמו פאט פארקר, וחותם את הקובץ שירו של משורר ישראלי ממוצא אתיופי, קלקידן קסא מששה, ראפר בן 28 מיבנה.

את הספר קראתי ברצף אחד, פשוט לא יכולתי, פיזית, להפסיק. השירים מסקרנים, מצחיקים, מרגשים, בוטים וכמו שיוזמי הספר, אפרת ירדאי וערן צלגוב, כותבים בפתח הדבר “שירה ישירה וישרה של כעסים לא מכובסים, לא מתנצלים, משכנעים”. לוסיל קליפטון כותבת על חוויה אישית של השפלה שחוותה אימה, ועל הדרך בה האם מנסה להגן עליה מהרגע: “בקשי ממני לספר איך זה מרגיש/ להיזכר בפניה של אמך/ הופכות למים תחת לובן המלים/ של האיש בחנות הנעליים. בקשי ממני/ למרות שהיא מספרת טוב ממני ‏(…‏) זה מעולם לא קרה/ היא אומרת/ לא מוכר מאיים מתנשא/ לא זעם לא בושה. דבר מאלו לא קרה/ היא אומרת./ אני רק זוכרת קונה… המשך