הוליווד

הוא תלוי, סביב צווארו יש חבל הקשור לעץ. בעזרת אצבעות רגליו הוא מנסה לייצב את עצמו על הבוץ החלקלק בכדי לא להיחנק. כך מעביר סולמון שעות ארוכות בניסיון לשרוד. בזמן שהזיעה הנוטפת והחום הכבד מחלישים את גופו, נפשו נשארת יציבה. מאחוריו, החיים ממשיכים כרגיל והילדים משחקים.

סצנה קשה זאת, לקוחה מסרטו של הבמאי סטיב מקווי,  “12 שנים של עבדות”, שזכה לפני כשבוע בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, הפרס החשוב מכל שמעניקה האקדמיה לקולנוע בארצות הברית. בשונה משאר הסרטים העוסקים בסוגיית העבדות האפרו-אמריקאית, הסרט הזה מצליח לזכות גם בהכרה מקצועית ולא רק אידיאולוגית. אז במה בעצם שונה הסרט הזה משאר הסרטים שעסקו בסוגיית העבדות?

אותה גברת

הסרט מתאר את השתלשלות חייו של סולמון נורת’אפ (צ’יווטל אגיופור) בארה”ב של 1841, כשהעבדות עדיין ממוסדת בחוק. סולמון הוא אפרו אמריקאי חופשי שחי עם משפחתו בניו יורק ומתפרנס כנגן כינור. יום אחד, סולמון מתעורר קשור בחדר קטן וסגור וכך הוא מבין שההזמנה שקיבל להופיע כנגן בקרקס הייתה רק מניפולציה. כך, הופך סולמון בין לילה מאיש חופשי לעבד, ובמשך 12 שנה הוא חי כעבד, מסתיר את זהותו האמיתית כדי לשרוד ומאמץ לעצמו את השם “פלאט”.

כאמור, הסרט “12 שנים של עבדות” הוא לא הראשון שעוסק בסיפור העבדות האפרו – אמריקאית. “הצבע ארגמן” בביומו של סטיבן שפילברג, “ג’אנגו ללא מעצורים” בביומו של קוונטין טרנטינו, “המשרת” של לי דניאלס ועוד, עוסקים גם הם בנושא זה. עם השנים, לאט לאט, הנושא תפס תאוצה ומשך אליו יוצרים שבקשו לספר את הספור השחור של ארץ החופש והחרות. לרוב, סרטים אלו מאופיניים באלימות ובשאלות של מוסר מהפן האתי והפוליטי. למשל, באחת מהסצנות ב”12 שנים של… המשך

אחד הדברים החביבים עליי ביותר הוא לצאת מהופעות באמצע. הכלל פשוט ואבסולוטי: אם ההצגה, הסרט או המופע אינם מוצלחים בחלקם הראשון, הם לא ישתפרו. לעומת זאת, היציאה החוצה מהאולם – כולל ההידחקות לאורך השורה, מלמולי הסליחה, תחושת אי הנעימות מול המבטים הנזעמים של אלו שבברכיהם אני נתקל וכושל – היא משכרת. אין תחושה של עצמאות וחופש, של אוטונומיה ומסוגלות עצמית, שדומה ליציאה לאכסדרה ומשם אל הרחוב: העולם כולו נפתח בפניי; שעות אבודות הושבו לי במתנה, אני חופשי!

ועל אף שאני נוטה על פי רוב לצאת במהלכם של הצגות תיאטרון, מופעי מחול אוונגרדיים ומיצגים בין-תחומיים עצמאיים, רק לעתים נדירות אפשר לצפות בי נמלט מהקרנה של סרט פעולה קייצי, שהופק בממון רב ומוקרן בבית קולנוע שבו נמכר פופוקורן בדליי-ענק. במיוחד בקיץ, אני מעדיף בלוקבסטר אמריקאי על כל סרט זר: אני אוהב אפקטים מרהיבים, את חוסר היומרה ואת המיזוג. ולכן, היה זה מעשה שלא ייעשה, לעזוב באמצעו של סרט שציפיתי לו בדריכות: מלחמת העולמות Z.

כל תקופה והזומבים שלה

הסרט, בכיכובו של בראד פיט, הוא גרסה קלושה לספרו המעולה של מקס ברוקס, הנושא את אותו השם. ומשחקת בו גם מיראל אנוס, השחקנית הראשית בסדרת המתח המעולה “The Killing”, שאליה התמכרתי באחרונה. שום דבר רע לא יכול להתרחש כאשר זומבים מורעבים מחריבים את ניו-יורק (תמיד את ניו-יורק), ואחר כך את שאר העולם. בניינים קורסים, ערים עשנות וחרבות, אספסוף נמלט ופופקורן שמנוני: אין ריגוש טוב מזה.

ויש להנאה הזו גם צידוק אקדמי, גם אם קלוש: סרטי אסונות-זומבים תמיד מאירים את החרדה האמריקאית של שעתם. הזומבים הם תמיד ייצוג של כוחות שמאיימים על הפוליטיקה ועל התפיסה-העצמית האמריקאית: בשנות ה-50,… המשך

ענן אטלס: הסרט הגרוע של השנה לפי המגזין “TIME” או סרט ששווה עשר דקות של מחיאות כפיים, כפי שקרה בפסטיבל הסרטים בטורונטו? מה שבטוח ששלושת השעות שישבתי מול הלפטופ הקטן שלי בבית עברו במהירות שיא. לא עצרתי את הסרט כדי ללכת לשירותים, לא נשכבתי בתנוחת עובר על הספה ולמחרת בבוקר אפילו קמתי מוקדם כדי להספיק לראות אותו שוב. אז מי שלא ראה את הסרט זה הזמן לראות, ומי שכן ראה אותו – בואו נתדיין קצת.
ענן אטלס (2012), הוא סרט מדע בדיוני-פנטזיה-הרפתקה עצמאי, כזה שלא הופק במסגרת האולפנים הגדולים בהוליווד. הסרט הופק בהשקעה של מאה מיליון דולר, שזו השקעה חריגה ואמיצה עבור סרט עצמאי.  הוא בוים על ידי שלושת הבמאים, טום טיקוור (“ראן לולה ראן”) והאחים אנדי ולנה ואשובסקי (“המטריקס”). בסרט משתתפים צוות שחקנים מהשורה הראשונה: טום הנקס (“פורסט גאמפ”), האלי ברי (“מונסטר בול”), יו גרנט (“ארבע חתונות ולוויה אחת”), סוזן סרנדון (“תלמה ולואיז”), הוגו ויבינג (“המטריקס”) וג’ים… המשך

ב”משחקי הרעב” לוקחים חלק 24 נערים ונערות בין הגילאים 12-18, שנבחרו בהגרלה. הקונספט הכללי של המשחק: הורגים זה את זה ומי שנשאר אחרון מנצח. בעולם שולטת מדינת “הקפיטל” ולה כפופים 12 מחוזות, מרחבי בטון אפורים מתקופת המהפכה התעשייתית באנגליה, המאוכלסים באומללים חסרי כל. בקפיטל, שולטים בני הבוהמה, חבורה של דמויות דראג צבעוניות ומרושעות שנשלפו ישירות מבימת “אוף ברודווי” ומארון הבגדים של ליידי גאגא. כל שנה מתרחשים משחקי הרעב למען “יראו ויראו”, כדרך לציין את ניצחון הקפיטל על המרד מהעבר.

הגיבורה קיטניס, נערה יפה ואמיצת לב, מתנדבת להיכנס למשחק במקום אחותה הקטנה ששמה עולה בהגרלה. באותו הרגע סוף הסרט הופך לידוע וברור לצופים, קיטניס תנצח את המשחק וכל האלמנטים הקולנועיים פועלים יחד כדי להעביר את המסר הזה. קיטניס ממלאה את תפקיד הגיבורה ההוליוודית הסטנדרטית, “המריה” המעונה הקדושה, שמבקשת לצאת נגד השיטה. כמו אלה יוונית מהמיתוסים הארכאיים, אמזונה חסרת פחד, היא יוצאת לעצור את כל מה שרע בעולם, מצוידת בחוצפה וחץ וקשת.

לפני… המשך