קולנוע
בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת
הוא תלוי, סביב צווארו יש חבל הקשור לעץ. בעזרת אצבעות רגליו הוא מנסה לייצב את עצמו על הבוץ החלקלק בכדי לא להיחנק. כך מעביר סולמון שעות ארוכות בניסיון לשרוד. בזמן שהזיעה הנוטפת והחום הכבד מחלישים את גופו, נפשו נשארת יציבה. מאחוריו, החיים ממשיכים כרגיל והילדים משחקים.
סצנה קשה זאת, לקוחה מסרטו של הבמאי סטיב מקווי, “12 שנים של עבדות”, שזכה לפני כשבוע בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, הפרס החשוב מכל שמעניקה האקדמיה לקולנוע בארצות הברית. בשונה משאר הסרטים העוסקים בסוגיית העבדות האפרו-אמריקאית, הסרט הזה מצליח לזכות גם בהכרה מקצועית ולא רק אידיאולוגית. אז במה בעצם שונה הסרט הזה משאר הסרטים שעסקו בסוגיית העבדות?
אותה גברת
הסרט מתאר את השתלשלות חייו של סולמון נורת’אפ (צ’יווטל אגיופור) בארה”ב של 1841, כשהעבדות עדיין ממוסדת בחוק. סולמון הוא אפרו אמריקאי חופשי שחי עם משפחתו בניו יורק ומתפרנס כנגן כינור. יום אחד, סולמון מתעורר קשור בחדר קטן וסגור וכך הוא מבין שההזמנה שקיבל להופיע כנגן בקרקס הייתה רק מניפולציה. כך, הופך סולמון בין לילה מאיש חופשי לעבד, ובמשך 12 שנה הוא חי כעבד, מסתיר את זהותו האמיתית כדי לשרוד ומאמץ לעצמו את השם “פלאט”.
כאמור, הסרט “12 שנים של עבדות” הוא לא הראשון שעוסק בסיפור העבדות האפרו – אמריקאית. “הצבע ארגמן” בביומו של סטיבן שפילברג, “ג’אנגו ללא מעצורים” בביומו של קוונטין טרנטינו, “המשרת” של לי דניאלס ועוד, עוסקים גם הם בנושא זה. עם השנים, לאט לאט, הנושא תפס תאוצה ומשך אליו יוצרים שבקשו לספר את הספור השחור של ארץ החופש והחרות. לרוב, סרטים אלו מאופיניים באלימות ובשאלות של מוסר מהפן האתי והפוליטי. למשל, באחת מהסצנות ב”12 שנים של… המשך