ביקורות

בני ציפר, אמיר חצרוני, עדן אברג'יל ופרובוקציה הולכים יד ביד, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אם היא לא הייתה עצובה- עוד היה אפשר לצחוק
בני ציפר, עורך מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מרשה לעצמו להתבטא בתקשורת באופן שהוא רואה לנכון – כלומר, משמיע את דעותיו הנחרצות והפרובוקטיביות לכאורה, שלרוב מעוררות ויכוחים סוערים ודיונים נרחבים בחברה הישראלית.
ציפר יודע על אילו כפתורים ללחוץ על מנת לעורר את הציבור, אך יותר מזאת, הוא כמו מפעיל מריונטה שיודע בדיוק איך להפעיל את הבובה כדי שתזיז את עצמה לפי קצב דיבורו. הוא מכשף את הקהל בעזרת אצבעותיו הזריזות והופך להיות הדמות הראשית בתוך ההצגה שהוא ביים וכלל לא היה אמור להשתתף בה.
הפגנת חיבתו כלפי הזוג נתניהו, בזמן שהתקשורת דאגה לסקר כל צעד בהתנהלותם הלקוי (לכאורה) בבית ראש הממשלה ויחסם אל העובדים הסובבים אותם, הייתה צעד שכנראה דרש ממנו לצאת מקוביית השמאל אליה שייכו אותו, ושייך את עצמו, במשך שנים. הרמת ראשו מעל המים העמוקים ובשחייה צורנית התקדם לכיוון המים הרדודים כשבחוץ חיכו לו מחיאות כפיים, תשואות ושלטים כששמו מתנוסס מעליהם.
כמעט ואין אדם בישראל שלא מכיר היום את השם 'בני ציפר', אפילו בפרק פתיחת העונה של תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", הוא קיבל חיקוי. בסך הכול הוא עיתונאי רציני ואיש תרבות למופת, ובימים אלה הוא גם "זוכה" לתהילה שאליה משתוקקים רבים מהעיתונאים. כדי לקבל תהילה זו ושכולם ידעו מי הוא, היה עליו לגרום לפרובוקציה. ציפר מנסה ומצליח להיות האנדר-דוג ונון-קונפורמיסט, כלומר האדם שמעז לחשוב אחרת. התנהלותו הפכה לדרך קבע, אולי רק כדי לזכות בפרסום.
המשך

בהחלט אפשר להרגיש ברוח חדשה נושבת ב"סטרלינג קופר, דרייפר, קמפבל, האריס", בפתיחת העונה השישית של "מד מן"; פני הגברים מעוטרים בזקנים עבותים ומחלפות ארוכות, ואת פניו של דון במשרד מקבלת בברכה לא פחות מאשר המזכירה האפרו-אמריקאית שלו ששמה "Dawn" (שחר של יום חדש).

כל זה טוב ויפה, ולא לחינם פרק הפתיחה הזה נקרא "The Doorway", או במילים אחרות – פתח החוצה. אבל העתיד הנשקף בפתח לא ממש מבשר שינוי, מהר מאוד מתברר שלמרות הלוק החדש, כולם עדיין נטועים בעבר.

הפרק נפתח בצעקה; גבר מתעלף ונופל. במעבר חד עוברים לחופשה הפסטורלית של מייגן ודון דרייפר בהוואי. הם נראים על החוף מתחממים בשמש, ודון באופן אירוני קורא את "התופת" של דנטה. הוא נראה מוטרד לעומת מייגן שמתמסרת לחלוטין לשמש הלוהטת.

סליחה, מי החתן פה בבקשה?

בהמשך, דון לא מצליח להירדם. הוא יורד לבר לשתות כוסית של "אולד פאשנד", המשקה הקבוע שלו, ופוגש חייל צעיר ושיכור שהגיע למקום כדי להתחתן עם בחירת ליבו. החייל מבקש מדון ללוות את הכלה המיועדת.
למרות הסתייגותו, דון מסכים, ומייגן מצלמת את האירוע. לאדם שהיה נקלע בטעות למקום היה נראה שהחתן הוא דון והכלה המסמיקה היא רעייתו לעתיד. זוהי תמונה של עתיד ורוד, שיכול היה להיות מנת חלקו של דון, אם לא היה בעיצומם של החיים בגיהינום אותם יצר במו ידיו.

ואז מתגלה סוף סוף מקור הצעקה מפתיחת הפרק: זהו השוער של בניין הפאר בו גרים דון ומייגן, שקיבל התקף לב בזמן שהשניים חלפו על פניו. דון עומד ומתבונן… המשך

"סולאר" של איאן מקיואן אינה יצירת מופת כמו שהוא מתיימר להיות. הספר אינו משכיל את הקורא בשום מידע חדש ולמעשה אינו מחדש דבר על הנפש האנושית. עלילת הספר מתרחשת בין השנים 2000 עד 2009, ובמרכזה מייקל בירד, שזכה בפרס נובל בשנות השמונים המוקדמות וחי על תהילת העבר. בירד חי עם אשתו פטריס, בה בגד במהלך נישואיהם אחד עשר פעמים, והיא למעשה אשתו השישית.

במהלך הספר פטריס מתחילה לנהל רומן עם קבלן שיפוצים שעבד אצלם בעבר. הדבר מוביל לתאונה מקרית קטלנית, שמשנה ללא היכר את חייו של בירד. לבירד יש אג'נדה לשפר ולשנות את העולם. הוא עובד על תחליף דלק, מכיוון שהדלק הנוכחי הוא הגורם הראשי לכל תחלואי העולם: הדלק מחמם את כדור הארץ כאשר קרחונים נמסים ויש עלייה של מפלס המים באוקיינוסים.

כמו צלחת מרק מעופשת

הדמויות בספר מרגשות, אך העומק שלהן הוא כעומק צלחת מרק מעופשת שנשכחה על דלפק המטבח במשך שבועות, וזה גורם להן להדיף ריח חזק של בנאליות. דמותו… המשך

אירועי הקיץ האחרון הביאו איתם כמה התעוררויות חברתיות, אחת מהן שופכת אור דווקא על חדר המיטות. עיסוקה של "מבט גאה", תערוכה חדשה שמציגה בגלריית "גבו" בתל-אביב, הוא המיניות הגברית. מסתבר שהרצון לשוויון קיים בכלכלה, אך גם בסיפוק מיני. אוצר התערוכה יוחנן הרסון והאמן מקס מורון, מספרים מה עומד מאחורי התשוקה להעמיד תערוכה שכזו. בתוך גלריה אינטימית, בסמוך למוזיאון תל-אביב השמרני, מתחבאות להן עשרות יצירות שחושפות עולם של אהבה, מין ופרובוקטיביות שטרם הכרנו.

זכותה של נקודת הג'י לענג כל גבר באשר הוא. הומוסקסואליים הבינו זאת בעוד שאר הגברים עודם מאמינים בסיפור הישן. "אחת מההנחות המוטעות ביותר, אולי הגדולה מכולן היא שבפין מתחיל ומסתיים כל הסיפור" כותב יוחנן בשלט הפתיחה לתערוכה. כבר מהדקה הראשונה בגלריה התהפכה לי הבטן. וידיאו המקרין שני גברים מתנשקים ומתערסלים אחד בשני לצד תצלומים של איברי מין מזדקרים העלו בי ניצוצות תשוקה מעט מביכות ואפשרו לי לחקור את מה שאף פעם לא ראיתי בתאורה כה מחמיאה.

גבר… המשך

לפעמים נדמה שאנחנו נהנים מההתעסקות בעבר שלנו כעם חולה, נדכה ונרדף; מתענגים על נעימת עלובי החיים המתנגנת כפסקול חיינו, עד כדי כך שאם השואה לא היתה היינו ממציאים זוועה אחרת, טבח אחר. הטבח בישראל מקבל מקום של כבוד, אפילו להיות מסודר בויקיפדיה, כקטגוריה לפי סדר האב' מאוטובוס ילדי אביבים ועד שיירת הדסה, כמעט כל האותיות סומנו. הידד!

"ויום אחד עוד ניפגש", ספרה החמישי של הסופרת ליזי דורון, שעוסקת בתקופה ששאחרי מלחמת העולם השנייה, וכותבת ספרים הנוגעים בגלדי הפצעים שנותרו בה כבת לניצולי שואה: השתיקות, הסודות, הלוויות, הבכי החרישי באישון לילה וזעקות הסיוטים של הניצולים, הבוקעות מחלונות הבתים בשכונה. העיסוק בשואה הפכה לז'אנר ספרותי נפוץ בקרב הדור השני, השלישי וכן הלאה. טרנד כזה שלא נגמר ואולי לא ייגמר לעולם.

ליזי דורון, כיאה לבת של ניצולי שואה, כותבת את ספרה כספר תיעודי על חוויותיה כילדה, נערה ואישה בוגרת, שמנסה לעקוב אחר היסטוריית משפחתה, ולפצח את הסוד הגדול שריחף מעליה. הסוד הוא על אודות אביה: "אני באמת לא יודעת, גמגמתי לעצמי גם היום. בעצם אף אחד מעולם לא הודיע לי לאן נסע ולמה, וגם על מותו לא סיפר לי איש. הוא פשוט לא היה". אביה נעלם, ואיש מסביבתה לא מוכן לגלות לה מה באמת קרה שם. בעקבות כך השתמשה ליזי בדמיון כמנגנון להשקטת נפשה. בדמיונה ראתה ליזי את אביה כפרטיזן אמיץ וחסון, לוחם במלחמת השחרור או איש רוח שמת משחפת: "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה".

העלילה מתרחשת בישראל בין שנות ה-50 להיום; בין ליזי הילדה הקטנה והתועה אחר פיסות מידע אודות אביה,… המשך

הערת שוליים, סרטו החדש המרהיב והאינטליגנטי של יוסף סידר, מציב רף חדש של מצויינות בקולנוע הישראלי.

בראשית דרכו, נחשב סידר לפורץ דרך משום שהעז להציב במרכז הנרטיב דמויות שעד לאותן שנים נדחקו לשולי הפריים הקולנועי – דתיים ומתנחלים. מאז ההסדר ומדורת השבט הדת חדרה אל התרבות, בעיקר אל המדיום הטלויזיוני וכיום כמעט בכל סדרה שניה הגיבורים רוקדים את דרכם אל הדת או ממנה. לכן העובדה ששני הגיבורים העומדים במרכז הסרט אינם חילונים אינה מהווה אתגר חדש. סידר, בחוכמה רבה, עוקף את הטרנד האלוהי – העובדה שמדובר בסיפור המרחש בבית דתי, הופכת למימד זניח בדרמה שמתמקדת ביחסים הקשים בין אב לבנו – נושא אוניברסאלי, על-זמני ועל-אמוני.

כדי לא לקלקל לצופים העתידיים את חווית הצפייה וכדי לא לספק ספוילרים מיותרים אומר רק שמה שמתחיל כמערכת יחסים טעונה בין שני פרופסורים חוקרי תלמוד, שהם במקרה גם אב ובן, מסתבך עוד יותר בעקבות בחירה גורלית המובילה את שני הגיבורים אל עימותים נפשיים קשים בינם לבין… המשך

מאיה בוסקילה התארחה בתכניתו של אייל גולן "קורא לך". לאחר ראיון קצר עמה, היא ניגשה לאולפן ההקלטות של גולן ושרה את שירה החדש "מה שהיה היה". הנגנים התיישבו במקומותיהם, המנגינה החלה להישמע, מאיה פתחה את קולה ו… אופס. לפתע הקלידן הרים ידיו והניח אותם על רגליו. המוזיקה המשיכה להתנגן, כמובן. בהמשך גם נגן הדרבוקה התייאש מפעם לפעם ונגן הכינור הזיז את ידו בקצב מטורף שלא תאם בכלל את המוזיקה שהתנגנה. ומה עם בוסקילה? המסכנה המשיכה לשיר ולתת הופעה כאילו מדובר באודישן הגורלי שלה ל"כוכב נולד".

אין לדעת האם שירתה של בוסקילה הייתה פלייבק או לא. באשר לנגנים התשובה די ברורה. שירת פלייבק בטלוויזיה מתקבלת כדבר שבשגרה. כמעט כל זמר שר עם פלייבק. ניתן לשער כי הסיבה היא שלשיר חי דורש הכנות והשקעה רבה יחסית.

המצב חמור עוד יותר בהופעות "חיות". בספטמבר 2009 הופיעה מדונה בישראל. למרות שההופעה נחשבה לאחת המושקעות שנראו על במות ישראל ועל אף 60 אלף הצופים שהגיעו לצפות ב"מלכה" שרה, ההופעה לא הייתה חוויה מוזיקלית של ממש. 3 שירים בהופעה הוקרנו על מסכים כשמדונה בכלל לא הייתה על הבמה. לשיר אותם היא בטוח שלא שרה. גם בדי וי די ההופעה של מדונה מלונדון שיצא באותה שנה, ניכר כי הוסיפו בעריכה את קולה המוקלט של הזמרת ולא את קולה האמיתי.

לליידי גאגא, שנחשבת בעיני רבים למלכה היורשת של מדונה, יש דעה אחרת לגמרי על… המשך

עם ההתרחקות משנות מלחמת העולם השניה, התרחבות העולם הטכנולוגי ועלייתו של דור חדש שחי במרחב וירטואלי, הולכת ומשתנה הנצחת השואה. התפיסה כי הדור הצעיר עייף ממה שנתפס כזיכרון הממסדי של השואה, מובילה לניסיונות שונים ומשונים להמשיך לקרב אותו לנושא. למשל, מוזיאון אושוויץ פתח דף בפייסבוק כדי "להתחבר לנוער", ולאחרונה התבשרנו כי במוזיאון השואה ביד מרדכי נפתחת תערוכה חדשה המנציחה את מרד גטו ורשה. הפעם, בניגוד לתערוכות במוזיאונים אחרים בארץ ובעולם החליטו להיות סופר-יצירתיים. לא עוד תמונות ארכיון, תיעוד דוקומנטרי או חומרים "משמימים" מהזן הזה. מה פתאום. הפעם, דור הפייסבוק יקבל לונה פארק – נסיעה וירטואלית בקרון אל תוך מרחב המדמה את הגטו, הקרנת טלאי צהוב על בגדי המבקרים ולקינוח – ביקור בדגם של מילא 18 – שם מכניסים את המבקר הנלהב אל תוך ההוויה בעזרת פירוטכניקה: תכנית אור קולית במסגרתה נשמעות יריות, הפצצות, בכי, רעש והמולה.

ברור שמדובר בכוונות טובות וברצון של צוות המוזיאון לשמר את זכר השואה בעולם שמתרחק מהעדויות. גם הנסיון לקרב את הדורות הצעירים שחיים בעולם וירטואלי לנושא מובן. אך התוצאה היא מיצג סר טעם הפוגע במה שרוצים לשמר. הגבול בין התאמת הזכרון למציאות המשתנה, לבין הגחכתה של השואה הולך ומטשטש. עם כל הכבוד לדור הצעיר, ל"עייפות" שלו מתמונות הזוועה ולרצון שכל שנייה ירגשו אותו, הגיע הזמן לחזור ולומר בצורה ברורה מה שאמור להיות מובן מאליו – השואה איננה "ארוע מגניב", היא לא פארק שעשועים והיא לא זירה למשחקים וירטואליים. הניסיונות המאולצים הללו לא משמרים זיכרון אלא מגמדים אותו. הטרגדיה היהודית הופכת לפריק שואו פתטי.

ידוע כי הזכרון הקולקטיבי של כל ארוע משתנה בהתאם לחברה. איש אינו… המשך