חברה
בני בני ילד רע
בני ציפר, אמיר חצרוני, עדן אברג'יל ופרובוקציה הולכים יד ביד, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אם היא לא הייתה עצובה- עוד היה אפשר לצחוק
בני ציפר, עורך מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מרשה לעצמו להתבטא בתקשורת באופן שהוא רואה לנכון – כלומר, משמיע את דעותיו הנחרצות והפרובוקטיביות לכאורה, שלרוב מעוררות ויכוחים סוערים ודיונים נרחבים בחברה הישראלית.
ציפר יודע על אילו כפתורים ללחוץ על מנת לעורר את הציבור, אך יותר מזאת, הוא כמו מפעיל מריונטה שיודע בדיוק איך להפעיל את הבובה כדי שתזיז את עצמה לפי קצב דיבורו. הוא מכשף את הקהל בעזרת אצבעותיו הזריזות והופך להיות הדמות הראשית בתוך ההצגה שהוא ביים וכלל לא היה אמור להשתתף בה.
הפגנת חיבתו כלפי הזוג נתניהו, בזמן שהתקשורת דאגה לסקר כל צעד בהתנהלותם הלקוי (לכאורה) בבית ראש הממשלה ויחסם אל העובדים הסובבים אותם, הייתה צעד שכנראה דרש ממנו לצאת מקוביית השמאל אליה שייכו אותו, ושייך את עצמו, במשך שנים. הרמת ראשו מעל המים העמוקים ובשחייה צורנית התקדם לכיוון המים הרדודים כשבחוץ חיכו לו מחיאות כפיים, תשואות ושלטים כששמו מתנוסס מעליהם.
כמעט ואין אדם בישראל שלא מכיר היום את השם 'בני ציפר', אפילו בפרק פתיחת העונה של תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", הוא קיבל חיקוי. בסך הכול הוא עיתונאי רציני ואיש תרבות למופת, ובימים אלה הוא גם "זוכה" לתהילה שאליה משתוקקים רבים מהעיתונאים. כדי לקבל תהילה זו ושכולם ידעו מי הוא, היה עליו לגרום לפרובוקציה. ציפר מנסה ומצליח להיות האנדר-דוג ונון-קונפורמיסט, כלומר האדם שמעז לחשוב אחרת. התנהלותו הפכה לדרך קבע, אולי רק כדי לזכות בפרסום.
המשך